הבלוג שלנו

לכולם קשה עם אי וודאות, אני יודעת. אבל לדעתי חוסר-וודאות קשה לי במיוחד: מתי תהיה שוב אזעקה? איך יהיה במקלט? למה המקלט שלנו כל כך מוזנח? האם אני אצליח להתחמק משיחה עם האנשים במקלט (ובמיוחד עם השכנים שהיחסים איתם לא טובים כבר כמה שנים, ועכשיו נגזר עלינו לשהות יחד באותו חלל)? ומה יהיה עם האכילה הרגשית? והשינה? ומה יהיה בפסח? המחשבות האלו מטרידות אותי. וגם זה שאני לא יודעת (ואף אחד לא יודע) מתי זה יגמר. אלו לא-מעט דברים שאין לי שליטה עליהם וכמו שבטח כבר הספקתם להבין - אני לא כל כ

מערכות יחסים עשויות להוסיף לחיינו אושר , תמיכה והנאה רבה. אנו מפתחים  מערכות יחסים עם אנשים שונים ורבים בכל תחומי החיים. משפחה , חברים, אנשי שיקום וטיפול ועוד.יחד עם זאת לעיתים אנו חווים קשיים ואתגרים בתחום זה. גם אנשים שלא מתמודדים ובעצם כולם נתקלים פעמים רבות במערכות יחסים לא בריאות דבר שמעורר תחושות ורגשות לא פשוטים. לנו המתמודדים פעמים רבות  קשה ליצור קשרים בריאים ומחזקים. היום אשתף אתכם בתהליך שעברתי ממקומות אפלים לחיים עם קשרים טובים יותר שמעשירים את חיי. אני מתמודדת מג

המבצר שלי היי אני אלינה, נעים מאוד וברוכים הבאים לבלוג "מיומנה של אלינה"  אספר לכם קצת על עצמי: אני מטפלת באומנויות, יוצרת, מרצה ויועצת בתוכנית "עמיתים לזכויות" ומתמודדת נפש.  את הפרק הראשון בבלוג רציתי להקדיש לנושא שלדעתי לא מקבל מספיק במה: התחזוקה היומיומית של הבית לצד ההתמודדות הנפשית. עבורי, הבית הוא המקום הכי בטוח בעולם. זה המבצר שלי, וכיף לי מאוד כשהוא מסודר ונקי, אבל המבצר הזה דורש השקעה רבה שמרגישה לעיתים כמו קרב בלתי פוסק. למרות הרצון בבית מטופח, קשה לי מאוד להגיע לת

מים ומזון. סוללות ופנס. רדיו ומטען לטלפון. מיום התקיפה באיראן פרסם פיקוד העורף מה חשוב לקחת איתנו למקלט. גם תרופות ועזרה ראשונה כמובן היו שם - כל מה שצריך כדי שהגוף שלנו ישרוד. אבל מה בנוגע לנפש? בזמן סכנה מיידית ישנה עלייה ברמות הקורטיזול שלנו. הקורטיזול הוא הורמון שמופרש במצבי לחץ ותפקידו לעזור לגוף לשרוד במצבי איום, על ידי הנעה לפעולה. כך לדוגמא כנשמעת אזעקה רמת הגוף מעלה את רמת הקורטיזול על מנת שנגיע כמה שיותר מהר למרחב מוגן, שם כבר נהיה מוגנים והגוף יחזור לרמת קורטיזול נ

למרות מזג האוויר החמים השנה, והתחושה שנגמר החורף כי הימים חוזרים להתארך – דווקא אז, בסוף דצמבר, רשמית מתחיל החורף. עבור אנשי הקיץ מבינכם זה בטח נראה הגיוני שהחורף יביא איתו דכדכוך, אבל יש גם אנשים שאוהבים חורף, ואני אחת מהן. כפי שאיפה הילד כתבו ב”הביאו את הסתיו” שכשמגיעים הימים הקרים יותר “ליבנו האטום והקר יתרחב וינשום” – ככה אני מרגישה. יש משהו נקי באוויר, יש ריח נעים, האפור דווקא גורם לי להרגיש נחת ורוגע לעומת החום של הקיץ. ובכל זאת – גם אני מרגישה את הדכדוך הזה. מסקרן אותי

כבר כמה זמן שאני שמחה, ואפילו מתרגשת, לראות את מסע הפרסום להעלאת המודעות לפטור מתור. כמתמודדת נפש, לא פשוט לצאת מהבית, ללכת לסידורים או אפילו להיפגש עם חברים לפעילות משותפת. חלק מהדברים שמלחיצים אותי הם הרעש, העצבנות סביבי כאשר ממתינים בתור, החשש מהתקף חרדה שיתקוף אותי בדיוק ברגע הלא מתאים, ואפילו תשישות שלפעמים נופלת עליי סתם ככה, באמצע היום, כשלא תמיד יש לי איפה לנוח. עם השנים, למדתי איך לדרוש את זכויות הנגישות שמתאימות לי, ולצד זה גם להתאים את עצמי ולתכנן מראש, כדי שכל מקו