הבלוג שלנו

המבצר שלי היי אני אלינה, נעים מאוד וברוכים הבאים לבלוג "מיומנה של אלינה"  אספר לכם קצת על עצמי: אני מטפלת באומנויות, יוצרת, מרצה ויועצת בתוכנית "עמיתים לזכויות" ומתמודדת נפש.  את הפרק הראשון בבלוג רציתי להקדיש לנושא שלדעתי לא מקבל מספיק במה: התחזוקה היומיומית של הבית לצד ההתמודדות הנפשית. עבורי, הבית הוא המקום הכי בטוח בעולם. זה המבצר שלי, וכיף לי מאוד כשהוא מסודר ונקי, אבל המבצר הזה דורש השקעה רבה שמרגישה לעיתים כמו קרב בלתי פוסק. למרות הרצון בבית מטופח, קשה לי מאוד להגיע לת

בין אם אתם בעד הרפורמה במערכת המשפט, נגדה, חסרי דעה או כלל לא מתעניינים בפוליטיקה – אני לא חושבת שאפשר להתעלם ממה שקורה היום במדינה שלנו. החברה שלנו תוססת. רבים ורבות, מכל קצוות הקשת הפוליטית, יוצאים להפגין למען מה שחשוב להם. לצידם, יש גם מי שנשארים בבית אבל לא מבחירה, אלא כי ההפגנות אינן נגישות  עבורם. אז איך בכל זאת יכולים מתמודדי ומתמודדות נפש לתת ביטוי לזכותם להביע את דעתם הפוליטית ולהפגין?   כשמדברים על נגישות במרחב הציבורי, הדבר הראשון שעולה לראש הוא בדרך כלל נגישות פיז

למרות מזג האוויר החמים השנה, והתחושה שנגמר החורף כי הימים חוזרים להתארך – דווקא אז, בסוף דצמבר, רשמית מתחיל החורף. עבור אנשי הקיץ מבינכם זה בטח נראה הגיוני שהחורף יביא איתו דכדכוך, אבל יש גם אנשים שאוהבים חורף, ואני אחת מהן. כפי שאיפה הילד כתבו ב”הביאו את הסתיו” שכשמגיעים הימים הקרים יותר “ליבנו האטום והקר יתרחב וינשום” – ככה אני מרגישה. יש משהו נקי באוויר, יש ריח נעים, האפור דווקא גורם לי להרגיש נחת ורוגע לעומת החום של הקיץ. ובכל זאת – גם אני מרגישה את הדכדוך הזה. מסקרן אותי

כבר כמה זמן שאני שמחה, ואפילו מתרגשת, לראות את מסע הפרסום להעלאת המודעות לפטור מתור. כמתמודדת נפש, לא פשוט לצאת מהבית, ללכת לסידורים או אפילו להיפגש עם חברים לפעילות משותפת. חלק מהדברים שמלחיצים אותי הם הרעש, העצבנות סביבי כאשר ממתינים בתור, החשש מהתקף חרדה שיתקוף אותי בדיוק ברגע הלא מתאים, ואפילו תשישות שלפעמים נופלת עליי סתם ככה, באמצע היום, כשלא תמיד יש לי איפה לנוח. עם השנים, למדתי איך לדרוש את זכויות הנגישות שמתאימות לי, ולצד זה גם להתאים את עצמי ולתכנן מראש, כדי שכל מקו