בחירות, איזה קשה זה.

אתם יודעים מה הנבחרים שלנו חושבים על סוגיית חוק הגיוס, המצב בעזה, ריבונות ביהודה ושומרון, הרפורמה המשפטית והאלימות ברחובות. אבל האם עצרתם ושאלתם אותם את דעתם על עוד נושא שקיים בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו בשלוש השנים האחרונות, וגם הרבה לפני כן – מה הם מתכוונים לעשות בנושא הביטחון הנפשי?  השבוע אנחנו מציינים את יום בריאות הנפש הבין לאומי. כולנו מכירים מישהו שמתמודד, לכולנו יש, היו או יהיו קשיים נפשיים. בבחירות הקרובות, לוקחים בחשבון גם את בריאות הנפש כשבאים להחליט מי יעשה פה מקום טוב יותר לחיות בו.

כשחיים עם התמודדות נפשית גם בחירות קטנות ופשוטות כמו האם לאכול בצהריים צ'יפס או פירה לפעמים מרגישות כאילו העתיד תלוי בהן. אני כבר רגילה לזה. מהבוקר עד הערב, ולפעמים גם בחלומות, אני עסוקה כל הזמן בלבחור בין דברים שאני יודעת שלא באמת ישפיעו על חיי בצורה משמעותית.

ואז מדי פעם נכנסות הבחירות הגדולות, בחירות הרות גורל, אשר באמת ישנו את מהלך חיי מכאן והאלה. אחת מהן היא, כמובן, הבחירות.

אני בטוחה שכולנו מרגישים את כובד המשקל של פתק ההצבעה ב 27.10 , ואני באמת ובתמים מאמינה שכולנו רוצים ליצור מקום שיותר טוב לחיות בו, עבורנו ועבור הדורות הבאים, גם אם הדעה שלנו על איך נגיע לשם שונה.

ולכן, הבחירה למי להצביע היא לא פשוטה וצריך לקחת הרבה דברים בחשבון –ביטחון אישי, מצב כלכלי, חינוך ויש עוד משהו שלדעתי חשוב מאוד שנשים לב אליו – בריאות הנפש.

מאז ה7.10 נושא בריאות הנפש נמצא יותר במודעות שלנו כחברה, נראה שיש פחות בושה להודות כשקשה ולבקש עזרה. אנשים משתפים את תחושותיהם ברשתות חברתיות, בעבודה, בלימודים, בשיחות עם חברים. אנחנו תומכים אחד בשנייה, מייעצים מהניסיון שלנו, ובעיקר נותנים את התחושה שאף אחד לא לבד במאבק הזה.  

אבל זה לא מספיק. ביום שבת ציינו את יום בריאות הנפש הבין-לאומי, יום שמוקדש כולו להעלאת מודעות לנושא הכל כך חשוב הזה. אבל אנחנו במצב בו כבר לא מספיק לדבר – צריך מעשים, ויש לא מעט דברים שאפשר לעשות כדי לקדם את הנושא. בעוד קצת פחות משלושה שבועות תהיה לכולנו את ההזדמנות לעשות משהו קטן עם השפעה עמוקה – לבחור במפלגה שאנחנו מאמינים שתקדם את נושא בריאות הנפש בישראל.

הדחיפות במענה הולם לקשיים נפשיים התגבר מאז תחילת המלחמה, אך גם לפני ה7.10 היו בישראל לא מעט מתמודדי נפש. ההערכות דיברו על כ300 אלף ישראלים שאפשר לקרוא להם "מוכרים למערכת", כלומר המדינה מכירה בהם ככאלה. מדובר לרוב באנשים שיש להם אבחנה ברורה ושההתמודדות הנפשית שלהם היא קבועה ויום-יומית. גם אני אחת מהם, מתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית ופוסט טראומה מעל 20 שנה.

אבל מעבר לאותם 300 אלף שהיו לפני ה7.10, ומי יודע כמה נוספו להם מאז (עדיין קשה למצוא מספרים רשמיים), יש עוד מיליוני ישראלים שחווים קשיים נפשיים בזמן כזה או אחר בחייהם, גם אם הם לא מקבלים אבחנה או פונים להכרה מביטוח לאומי או משרד הביטחון.

כולנו מכירים מתמודד או מתמודדת – ההורים שלנו, האחים והאחיות שלנו, השכן או החברה לעבודה. מתמודדי נפש הם גם הזמרים והספורטאיות שאנחנו מעריצים,  המנהלות של החברות הכי מצליחות במשק, וכן אפילו הפוליטיקאים שמתמודדים על הקול שלנו. סטטיסטית, גם ביניהם יש לפחות כמה עשרות שמתמודדים עם קושי נפשי בהווה או בעבר.  

מבחינתי זה אומר דבר מאוד פשוט – בריאות הנפש היא האחריות של כולנו כחברה. בדיוק כמו האחריות לביטחון הגבולות והרחובות שלנו. לדאוג לבריאות הנפש זה להבטיח ביטחון ברמה הכי אישית, ביטחון פנימי ואישי, ולספק אותו במיוחד לאנשים הכי פגיעים, שהכי צריכים שנהיה שם בשבילם כחברה. הבחירה בין צ'יפס לפירה בארוחת צוהריים היא לא בחירה של חיים ומוות, אבל בחירה בין מי שחשוב להם נושא בריאות הנפש ומי שלא היא כן. בריאות נפש הורגת, בישראל מתאים מאובדנות בממוצע כ500 איש בשנה, יותר מאחד ביום. וגם מי שבחרו בחיים, עדיין זקוקים לנו כדי להרגיש שהם חיים באמת, חיים טובים עם עשייה, שמחה ומשמעות כפי שמגיע לכולנו לחיות. זה אפשרי. כמתמודדת בעצמי שלא מעט פעמים הרגישה שאין שום תקווה אני היום בוחרת כל בוקר מחדש לקום מהמיטה גם כשקשה. אבל לא יכולתי לעשות את זה ללא עזרה גם של האנשים הקרובים לי, אבל גם של מערכת הבריאות והשיקום למתמודדי נפש.

הבחירה לשים בראש סדר העדיפויות את הבריאות הנפשית של אזרחי ישראל היא לא עניין של ימין או שמאל, וזה נאמר לא כסיסמא אלא כמציאות. מתוך עבודתי בעמיתים לזכויות כמקדמת מיצוי זכויות והחלמה של מתמודדי נפש אני יודעת שיש ח"כים מכל קצוות הקשת הפוליטית שנושא זה קרוב לליבם.

עכשיו כשכולם מחזרים אחרי הקול שלנו זה הזמן להתעניין – האם זה בכלל מופיע במצע המפלגה?  אם כן מה כתוב בו? זה הזמן לקרוא מה מפרסמים חברי כנסת ומועמדים, האם נושא הבריאות הנפשית זה משהו שהם בכלל מתייחסים אליו? זה הזמן ללכת למפגשים, לחוגי בית, לשלוח הודעות פרטיות ולהציף את הנושא ולשאול ישירות את מי שכל כך רוצים את האמון שלנו - מה תעשו עבור אותו הורה, אחות, שכן, חברה שלי, מה תעשו עבורי, עבור כל אחד מאיתנו, כשנצטרך עזרה נפשית.

יש לי טקס קבוע ביום הבחירות, לפרסם בפייסבוק את השיר going underground של להקת הג'אם, ולכתוב כטקסט מלווה את השורה הכי חשובה ממנו – "הציבור מקבל את מה שהציבור רוצה". אם נרצה בכך, אם נדרוש בקולנו שינוי אמיתי ביחס לבריאות הנפש בישראל, אנחנו גם נקבל את זה בסופו של דבר.