להתמודד עם חוסר וודאות

לכולם קשה עם אי וודאות, אני יודעת. אבל לדעתי חוסר-וודאות קשה לי במיוחד:

מתי תהיה שוב אזעקה? איך יהיה במקלט? למה המקלט שלנו כל כך מוזנח? האם אני אצליח להתחמק משיחה עם האנשים במקלט (ובמיוחד עם השכנים שהיחסים איתם לא טובים כבר כמה שנים, ועכשיו נגזר עלינו לשהות יחד באותו חלל)? ומה יהיה עם האכילה הרגשית? והשינה? ומה יהיה בפסח? המחשבות האלו מטרידות אותי. וגם זה שאני לא יודעת (ואף אחד לא יודע) מתי זה יגמר.

אלו לא-מעט דברים שאין לי שליטה עליהם וכמו שבטח כבר הספקתם להבין - אני לא כל כך מחבבת דברים שאין לי שליטה עליהם.מצד שני אני חייבת להודות שלפעמים מצבים כאלה גם משרים עלי סוג של שקט פנימי: אין לי ממש הסבר לזה אבל אני מרגישה שיכול להיות שהכאוס בחוץ משתלב עם הכאוס שאני מרגישה בפנים. או שאולי תחושת השקט הפנימית קשורה לזה שפתאום נכנסו לנו לחיים הפוגות קצרות מהמירוץ הבלתי פוסק, וככה, אחת לכמה זמן, כולם ביחד עוצרים בבת אחת את כל מה שהם עושים לכמה דקות.. אולי זה ישמע מוזר אבל עצם העובדה שכולנו באותו מצב גורמת לי להרגיש תחושה חזקה של שייכות, אני לא לבד.

זה מאוד מורכב בשבילי להכיל ולהחזיק את שילוב הרגשות והתחושות האלו אבל שמתי לב שדווקא במשברים גדולים, כמו אז בקורונה או כמו עכשיו במלחמה, אני מגלה בעצמי הרבה כוחות חדשים וכשאני חושבת על זה לעומק זה מאוד מפתיע, כי בשגרה דברים הרבה יותר קטנים כמו פאנצ'ר באופניים או מחשב תקוע יכולים לגרום לי ללחץ הרבה יותר גדול מהלחץ שאני מרגישה במצב הנוכחי.

בין לבין אני משתדלת לעשות המון דברים שממלאים אותי כמו  עבודה, יוגה, חברים, משפחה ועוד. אני גם מנסה ליצור לעצמי איזשהו סדר יום שפוי במצב הזה: לקום בשעה קבועה, לתכנן מתי אני אוכלת ומתי אני מטפלת קצת בבית ועוד כל מיני משימות. אני גם מקפידה לשלב רגעים שהם עוגן במהלך היום, כמו התאווררות בחוץ או זמן שאני מחליטה מראש להקדיש למנוחה. מודה שלפעמים זה דורש גמישות שלא תמיד יש לי, ולפעמים, אפילו שאני ממש מנסה להתמקד בדברים שיש לי שליטה עליהם - זה לא תמיד מצליח.

אז כן, אי ודאות מקשה על כולם ועלי במיוחד. אבל בכל זאת יש גם כמה דברים שעוזרים לי להכיל את המצב הזה ולנסות לעבור אותו ביחד ולחוד בצורה נעימה וקלה יותר. מאחלת לכולנו ימים שקטים וחוסן נפשי ושממש בקרוב נוכל לומר לעצמינו בלב שלם וגאה - עברנו גם את זה.