הסיפור של כפיר

כפיר מרצה בתכנית עמיתים לזכויות כבר 3 שנים משתף את הההתמודדות שלו עם התקף חרדה בטיסה. אפשר ללמוד המון דרך העיניים של הלקוח. כפיר יסביר איך אפשר לשפר את השירות כדי לתת מענה מתאים יותר למתמודדים

הסיפור שלי מתחיל ביום שבו תכננתי לטוס ללטביה עם חברה, לחגוג יום הולדת 30. זה היה יום עמוס במיוחד, שבו עבדתי עד שעות הצהריים המאוחרות, מסיים בדיקות מבחנים באוניברסיטה כדי להשלים את כל המשימות לפני החופשה. כשהגעתי לשדה התעופה הכול נראה שגרתי, אבל תחושה חדשה החלה לחלחל. עוד בהמתנה לעלייה למטוס התחלתי להרגיש לחץ הולך וגובר, תחושות שלא חוויתי אף פעם, למרות שטסתי רבות בעבר.

על המטוס, התחושות התחזקו במהירות. הזיעה והדופק המואץ הפכו לבלתי נסבלים, והרגשתי תחושת חנק שהלכה וגברה. הגוף שלי נכנס למצב חירום - קירות המטוס נדמו כסוגרים עלי, והמחשבה שמשהו רע עומד לקרות הייתה בלתי ניתנת לשליטה. החרדה הלכה והתעצמה, מייצרת מעגל שבו התחושות הפיזיות החריפו את החרדה הנפשית, ולהפך. בשלב הזה פניתי לדיילת, סיפרתי לה על החרדה שאני חווה, אך למרבה האכזבה, היא לא ידעה כיצד לעזור. היא ניסתה לעזור בכך שהעבירה אותי לחלק הקדמי של המטוס, אך זה לא הרגיע אותי. כשהמצב שלי החמיר, אנשי הביטחון של נתב"ג הוזעקו למטוס.

ההתלבטות וההחלטה

אנשי הביטחון הציעו לי שתי אפשרויות: להישאר במטוס ולנסות להירגע או לרדת מיד. הם הבהירו שאם אבחר להישאר, לא אוכל לצאת באמצע הטיסה. דבריהם רק החמירו את תחושת חוסר האונים שלי – הרי מה שהכי הפחיד אותי לא היה סכנה למטוס, אלא התחושה שאני כלוא ללא יכולת לצאת. לבסוף, כשהבנתי שאני לא מסוגל להמשיך, ביקשתי לרדת. המטוס חזר לשרוול, ואני ירדתי בליווי אנשי הביטחון.