הסיפור של איה

איה, אמא לשניים המתמודדת עם פוסט טראומה, משתפת בחוויה מאתגרת של ביקור בפוד קורט בקניון עם ילדיה. דרך סיפורה האישי, היא מתארת את הקושי הרב בהתמודדות עם מקום הומה אדם, ואת רגע המפנה שהתרחש כשפנתה לעזרה לאחד העובדים במקום. הסיפור ממחיש כיצד מודעות לצרכים של אנשים עם מוגבלויות והיענות אנושית פשוטה יכולים להפוך חוויה בלתי אפשרית לאפשרית

הכנה לבילוי בפוד קורט בקניון

ביום חופש החלטתי לצאת עם שני הילדים לקניון – בילוי שכולל ביקור ברשת מזון בקניון וסרט בקולנוע. כבר כמה ימים לפני כן התחלתי להתכונן נפשית לאירוע, מתוך הבנה שהחוויה הזו יכולה להיות מאתגרת עבורי. יש לי קושי עם סיטואציות של המון וקהל רב, ואני מזהה שזה קשור להתמודדות שלי עם פוסט טראומה. פעם, הייתי אדם שאוכל את הבמה בלי פחד, והיום אני נמנעת ממקומות כמו הופעות או קניונים בחופש.

תכננתי את היום כך שלא אהיה עייפה מדי, כדי להפחית את רמות החרדה. אני יודעת שאם אגיע לסיטואציה מלחיצה כשאני עייפה, יהיה לי קשה יותר לווסת את עצמי. העצבים יוצאים, אני מרגישה חשופה ופחות בשליטה. כשהלחץ מתגבר, אני חווה שיתוק פיזי, ולעיתים קרובות פשוט מסתובבת והולכת. זה פוגע בתחושת המסוגלות שלי כהורה – אני מרגישה שמנעתי מהילדים חוויה נורמטיבית של חופשה בגלל הקשיים שלי, וזה משפיע ישירות על המצב הנפשי שלי ומאוד חשוב לי שהילדים ירגישו שאנחנו משפחה "נורמלית" שיכולה לבלות בקניון ביום חופש.

חוויית הקנייה ברשת המזון

כשהגענו לרשת המזון, כבר במבט ראשון ראיתי שזה הולך להיות מאתגר. עמדנו מול קהל גדול של אנשים שנדחקו סביב מכונות ההזמנה. המכונות פזורות משני הצדדים, ומסביבן יש קבוצות גדולות של אנשים, ילדים רועשים והורים שקוראים בקול "סליחה, אתה יכול לנקות לי?". הרעש חזק, צעקות של האנשים, הריחות של האוכל והשמן מכבידים, ואני מרגישה שאני הולכת ומוצפת. היה קשה להבין איפה מתחיל התור ואיפה הוא נגמר – חלק עמדו בתור מסודר, אבל אחרים פשוט התאספו בקבוצות אקראיות, והיה נראה שאף אחד לא באמת יודע מה קורה. כשאני מגיעה למכונת ההזמנה, אני מוצאת את עצמי נצמדת למסך שעליו מופיעים מספרי ההזמנות – מנסה לעקוב אחרי מה בהכנה ומה מוכן – אבל פשוט בוהה בו, בלי יכולת להתמקד או להירגע. תחושת השליטה שלי מתרופפת, והכול נראה כאוטי ומבלבל.

עמדתי שם, מנסה להחזיק את עצמי ולא לאבד שליטה מול הילדים. הלב מתחיל לדפוק במהירות, הגוף רועד, ואני מרגישה איך הכול יוצא ממני – מתפרצת על הילדים בלי יכולת לווסת את עצמי. בתוך כל זה, אני מודעת לחלוטין למה שקורה, אבל אין לי שליטה על המצב. הרגעים האלה בלתי נסבלים, ואני חוזרת למחשבה המציקה – "זה רק לקנות אוכל, למה זה כל כך קשה?". אני מתלבטת אם להמציא לילדים תירוץ למה אנחנו צריכים ללכת, או לנסות להתמודד בכל זאת. ואז עולות שוב המחשבות – "זה רק לקנות אוכל בחוץ..".