כל מה שעוזר – המוזיקה שלי

כפיר אונגר, מרצה בתכנית עמיתים לזכויות של החברה למתנ״סים ומשרד הבריאות

את הטור הזה אני כותב בעקבות הכתבה שהתפרסמה בשבת בN12 על ההתמודדות של אסי עזר עם חרדה ובעקבות ארבעת השירים החדשים שהוציא במסגרת הפרויקט “כל מה שעוזר”.

מה שתפס אותי במיוחד לא היה רק עצם החשיפה האישית, אלא הניסיון לתרגם חוויה נפשית למוזיקה. דרך השירים אפשר לקבל הצצה לעולם הפנימי של אדם שמתמודד עם חרדה – לעומס, לפחדים, למחשבות ולתחושות שלא תמיד רואים מבחוץ. התחברתי מאוד לכתיבה שלו, בין היתר משום שגם בחיים שלי למוזיקה יש מקום מיוחד. היא לא רק מלווה אותי – במובנים רבים היא גם שינתה את חיי. הדברים שאסי כתב גרמו לי לחשוב על הקשר שלי עם מוזיקה ועל המקום המרכזי שהיא תופסת במסע ההתמודדות שלי.

אני מתמודד עם חרדות מאז שאני זוכר את עצמי. כשאני חושב על הילדות שלי, זכורות לי תחושות שלא התאימו לילד קטן. כבר בגיל ארבע היו לי פחדים עוצמתיים, סיוטים, דופק מואץ ותחושות קשות שקשה לי להסביר גם היום. היו רגעים שבהם כל מה שרציתי היה להתחבא, להתבודד או פשוט להיעלם. אלה לא היו תחושות שילד בגיל הזה אמור להתמודד איתן, אבל עבורי הן היו חלק מהמציאות.

לא דיברתי על התחושות האלה ולא שיתפתי כמעט אף אחד. במשך שנים חשבתי שככה אני, שככה מרגיש העולם מבפנים. לא היו לי המילים לתאר את מה שעובר עליי, ולא ידעתי שלתחושות האלה יש שם – חרדה.

כשהגעתי לצבא, משהו השתנה. ההתקפים התחילו להגיע כמעט מדי יום, והעוצמה שלהם הלכה וגברה. בכל פעם הם הרגישו חזקים יותר, עד שהגיעו למצב שבו הם ממש שיתקו אותי ולא אפשרו לי לתפקד. התביישתי מאוד במה שעובר עליי וניסיתי להסתיר את זה מהסביבה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שאנשים לא יראו את הקושי, אבל בשלב מסוים המצב החמיר כל כך שכבר היה בלתי אפשרי להסתיר אותו.

רק בגיל 18, במהלך השירות הצבאי, ישבתי בפעם הראשונה מול פסיכיאטר. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו נתן שם לתחושות שליוו אותי במשך שנים. באותו רגע הבנתי שמשהו בחיים שלי עומד להשתנות, אבל לא ידעתי עד כמה.

מצד אחד הייתה הקלה גדולה. פתאום הדברים קיבלו משמעות והסבר. מצד שני, התחיל מסע ארוך של היכרות עם עצמי, עם החרדה ועם הדרכים להתמודד איתה. היום, שנים אחרי אותה פגישה, אני מרצה בעצמי על התמודדות נפשית ועל צמצום סטיגמה במסגרת עבודתי. בדיעבד אני מבין שהפגישה ההיא לא סימנה את סוף הדרך – היא סימנה את תחילתה.

לאורך השנים מצאתי כל מיני דברים שעוזרים לי להתמודד, אבל אם יש דבר אחד שמלווה אותי כמעט בכל רגע – זו המוזיקה.

אני מסתובב באופן קבוע עם אוזניות. עבור אנשים מסוימים מוזיקה היא בידור, תחביב או רעש רקע. עבורי היא הרבה יותר מזה. היא מקום בטוח. היא דרך להירגע כשאני מוצף. היא עוזרת לי להסיט את הקשב ממחשבות טורדניות ומעניקה לי תחושה שאני לא לבד. לפעמים שיר אחד מצליח לתת מילים למה שאני מרגיש, דווקא ברגע שבו אני בעצמי מתקשה להסביר.

יש משהו מיוחד במוזיקה: היא לא מנסה לפתור את הבעיה ולא מבטיחה שהכול יהיה בסדר. היא פשוט נמצאת שם. ברגעים של לחץ, בדרך לעבודה, בנסיעות ארוכות או בערבים קשים במיוחד, היא מעניקה לי עוגן. לפעמים קצב מסוים מרגיע אותי, ולפעמים דווקא שיר עוצמתי נותן לי כוח להמשיך הלאה.

אבל המוזיקה עבורי היא לא רק מה שאני שומע באוזניות. היא גם החוויה של הופעות חיות. לא תמיד קל לי להגיע להופעות. כמו אנשים רבים שמתמודדים עם חרדה, גם אני מכיר את החששות שמלווים יציאה למקומות הומי אדם. ובכל זאת אני הולך. בכל פעם מחדש.

מה שמפתיע הוא שדווקא שם, בתוך ההמון, אני מרגיש הכי חופשי. יש משהו מרגש בלראות אלפי אנשים שרים יחד את אותן המילים. באותם רגעים אני מרגיש חלק ממשהו גדול יותר מהחרדה שלי. היא עדיין קיימת, אבל היא כבר לא במרכז הבמה.

לפני כמה ימים חזרתי מברלין, שם זכיתי לראות את Metallica בהופעה. עבורי זו הייתה חוויה של פעם בחיים. לא רק בגלל המוזיקה, אלא בגלל כל מה שהיה מסביבה. הטיסה, העיר הזרה, ההגעה לאצטדיון, ההמונים, ההתרגשות – כל אלה הם דברים שיכולים להיות מאתגרים עבור אדם שמתמודד עם חרדה. אבל כשההופעה התחילה, כל זה נעלם. נשארו רק המוזיקה, האנרגיה והתחושה שאני נמצא בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות.

זו אולי הסיבה שכל כך התחברתי לפרויקט של אסי עזר. הוא מזכיר שלכל אחד יש את “כל מה שעוזר” שלו. עבור אדם אחד זה ספורט, עבור אחר זו שיחה עם חבר טוב, ועבור מישהו אחר זו יצירה. עבורי, אחד הדברים שעוזרים יותר מכל הוא המוזיקה.

אני לא חושב שמוזיקה מרפאת חרדה. החיים מורכבים יותר מזה. אבל אני יודע שהיא מצליחה לעשות משהו חשוב: היא מעניקה לי רגעים של שקט בתוך הרעש, רגעים של חיבור בתוך הבדידות, ורגעים של חופש בתוך הפחד.

אם יש משהו שהמוזיקה לימדה אותי, זה שגם בימים שבהם הכול מרגיש כבד, תמיד אפשר למצוא צליל, מנגינה או שיר שיזכירו לנו שאנחנו ממשיכים קדימה. עבורי, המוזיקה היא לא רק תחביב. היא חלק מהדרך שלי להתמודד, לנשום, להרגיש – ובעיקר לחיות.